משנת ארץ ישראל על משנה יומא ח׳:ב׳

2 סדרת המשניות הבאות עוסקת בהגדרות משנֶה של איסור האכילה והשתייה. כאמור זהו העינוי העיקרי, ובכך התנאים מרחיבים דברים.

3 האוכל ביום הכיפורים – קביעת השיעורים והמידות לאיסורים ולמצוות היא ביטוי ברור לעיצובה של התורה שבעל פה. בתורה אין ביטוי לשאלה זו. ברור שאם אסור לאכול, אסורה כל אכילה. ברם חז"ל, ולא רק הם, תבעו לברר מתי בדיוק חל האיסור, ומה פירושו הכמותי של המונח "לאכול". בדברי חז"ל באה לידי ביטוי התפיסה שהשיעורים הם הלכה למשה מסיני בבלי, פ ע"א; ירו', חגיגה פ"א ה"ב, עו ע"ב. ברם, אין להסיק מהגדרה זו מסקנות היסטוריות. בדברי תנאים אין המונח "הלכה למשה מסיני" הערכה היסטורית אלא ביטוי למוצקותה של ההלכה ונכונותה, כפי שעולה ממקורות תנאיים רבים. לעתים חכמים מדגישים שהלכות מסוימות הן למשה מסיני אך הן שנויות במחלוקת כיתתית, לפיכך ייתכן שהם הדגישו את אמיתותן דווקא בגלל המחלוקת. כך האמוראים מונים את דין ערבה הקפת המזבח בערבות ואת ניסוך המים כ"הלכה למשה מסיני", ושתיהן שנויות במחלוקת כיתתית.

4 במקביל לטענה שהשיעורים הם הלכה למשה מסיני, חכמים אומרים בפשטות "וכל השיעורין לא חכמים הן שנתנו?", או "ושינו חכמים בשיעורן..." בבלי, פ ע"א, או סתם "שיערו חכמים" תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ה; עדיות פ"א ה"ב, עמ' 454, וכמוהם עשרות מקורות. כאמור, אין הבדל משמעותי בין הגדרת ההלכה כדברי חכמים לבין הקביעה שהלכה זו היא בבחינת "הלכה למשה מסיני"; עם זאת, בתלמודים, ובעיקר בתלמוד הבבלי, הבינו את המונח "הלכה למשה מסיני" כאמת היסטורית, וכן פירש הרמב"ם ובעקבותיו חכמים רבים אחרים.

5 כבר תנאים ראשונים נחלקים בנושאים שונים של שיעורים, והמחלוקות הקדומות בנושא מיוחסות לבית שמאי ובית הלל משנה, עדיות פ"א מ"ג; מ"ז; אהלות פ"ב מ"א ועוד. העמדה שהאיסור הוא בכלשהו מיוחסת לשמאי הזקן משנה, ערלה פ"ב מ"ד-מ"ה, אם כי כבר רבי דוסתי איש כפר יתמה, מהחכמים שפעלו בשלהי הבית השני, טוען שלא כך אמר שמאי הזקן. כמו כן לעניין טומאה, במשנה אחרת רבי שמעון סובר שהאיסור הוא בכלשהו משנה, מכות פ"ג מ"ב. בשני המקרים אין התנאים טוענים כי כל השיעורים הם בכלשהו, אלא זו עמדה בהלכה נקודתית בלבד. גם בספרות הכיתתית יש התייחסות ברורה לשיעורים. כך, למשל, חכמים קובעים איזו כמות עצמות מטמאה בטומאת מת משנה, אהלות פ"ב מ"א; עדיות פ"א מ"ז ואילו בעל מגילת המקדש טוען כנראה שהעצם מטמא בכל שהוא. אמנם הקטע קטוע ולא ברור איזו עמדה נקט, אך ודאי שעסק בכך. בקטע אחר יש דיון נוסף ונקבעים בו שיעורים שונים. אם כן, הייתה בנושא מחלוקת ולכתות השונות של ימי בית שני היו עמדות שונות, אך כולן עסקו באותם נושאים ודיברו באותה "שפה הלכתית". זו מחלוקת שראשיתה בימי הבית, וחכמים מפתחים אותה במרוצת הדורות. בהתחשב במסורות השונות בקבוצות השונות, ייתכן שזו הסיבה שחז"ל מייחסים את תורת השיעורים ל"הלכה למשה מסיני", כלומר להערכתם הם קבעו אמת מוכחת ולא רק החלטה טכנית.

6 ככותיבית הגסה – כותבת היא פרי התמר, והייתה מוכרת לתושבי הארץ. בתוספתא ובתלמוד נוסף: "רבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו ככותבת הנמרין" תוס', פ"ד ה ה"ג; ירו', מד ע"ד; בבלי, פא ע"ב. בחלק מהנוסחים נוסף "אפילו", ובחלקם מילה זו חסרה. על כן לא ברור מהמשפט האם רבי שמעון בן אלעזר מקל וקובע שאכילת מינימום היא כותבת גדולה יותר, או שהוא מחמיר וקובע מידת מינימום. נמרין היא המקום הנקרא היום שונת נמרין, ממזרח לירדן מול יריחו. סביר שהתמרים שם היו גדולים במיוחד, אך קשה לקבוע מסמרות בדבר, ואולי כותבת הנמרין היא זן קטן במיוחד.

7 בדרך כלל חכמים קובעים שאכילה מינימלית היא "כזית" או "כביצה". בדיני חמץ שנינו: "בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית". נראה שמחלוקת זו קיימת גם בעניין אכילת מינימום ביום הכיפורים. בהמשך התוספתא נאמר: "כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית" תוס', פ"ד ה ה"ג. אם כן, היה מי שקבע שאכילה כזית מחייבת כרת. ליברמן סבור כי משפט זה הועבר מהמקבילה העוסקת באכילת תרומה תוס', תרומה פ"ז ה"ג. הטענה אפשרית, ברם דומה כי הצעה זו שבויה במוסכמה מוקדמת שאין לה בסיס. ליברמן טוען שהמידה של כזית אינה מתאימה למסכת יומא, ברם טיעון זה אינו הכרחי. כפי שראינו, גם בחמץ בית הלל מציעים שהאוכל כזית חייב. בפסח וביום הכיפורים מדובר באותו מצב הלכתי: הצורך לקבוע מהי אכילה ראויה וממשית. על כן, ייתכן שלדעת בית הלל גם אצלנו אכילת המינימום היא כזית ולא ככותבת. האפשרות שמשנתנו היא כבית שמאי תידון להלן.

8 כמוה וכגלעינתה – הירושלמי מבין שבכותבת שלושה מרכיבים: הפרי, הגלעין גרעין והחלל שבין הפרי לגלעין. לדברי הירושלמי שיעור האכילה הוא: "זאת אומרת שצריך למעך את חללו" ירו', מד ע"ד, כלומר לדחוס את הפרי ולשקול או למדוד את הכותבת הדחוסה, כך שהחלל שבין הגלעין והפרי לא ייחשב. הבבלי שואל האם הכותבת שאמרו – היא וגלעינתה או לא. לכאורה אי אפשר לקיים את השאלה אלא אם כן נניח שהבבלי לא גרס במשנתנו "וכגלעינתה". ברם, רבנו נסים גאון פירש את הבבלי כמו הירושלמי שצריך לדחוס את הכותבת, וליברמן קיבל את פירושו.

9 והשותה כמלוא לוגמיו – הביטוי "לוגמיו" הוא מונח לחלל הפה, הכמות שאדם יכול ללגום ולמלא את פיו, והוא מקור לפרשנויות שונות המצויות בתלמודים, וכמובן גם בספרות הפוסקים והמפרשים. למעשה הוצעו שלושה או ארבעה פירושים:

10 1. מלוא לוגמיו – הכמות שחלל הפה של השותה יכול להכיל.

11 2. כמלוא לוגמיו – בערך הכמות שחלל הפה יכול להכיל, כלומר מעט פחות מזה.

12 3. מלוא לוגמו – מה שמכיל חצי אחד של חלל הפה.

13 4. שני הפירושים האחרונים כמונח אחד. כלומר "כמלוא לוגמו" – קצת פחות מחצי הכמות שהפה מכיל.

14 הפירוש הראשון הוא לכאורה הפירוש הפשוט, ברם לא כך קיבלו זאת התלמודים. הירושלמי אומר: "תני מלא לוגמיו – ומה פליג? שהוא ניתן ללוגמא אחת" מד ע"ד. אם כן, לירושלמי הייתה גרסה במשנה או בברייתא אחרת "מלא לוגמיו", וכנראה הוא פירש שהכוונה לחצי חלל הפה – "לוגמא אחת". הבבלי מסובך הרבה יותר להבנה פ ע"א. שמואל מפרש שהשותה כמות של חצי חלל הפה חייב פירוש 3, ואת המשנה הוא מפרש "כמלא לוגמיו", כלומר פחות ממלוא לוגמיו פירוש 2, ושני הפירושים זהים הסבר 4. פירוש זה אינו מספק את התלמוד שכן כתוב במשנה "מלא לוגמיו", והתלמוד מתרץ "אימא כמלא לוגמיו". לפי פשוטם של דברים הוא מתקן את הנוסח שלפיו יש לפרש את פירוש 1, ומניח נוסח מעט שונה. בסוגיה קצרה זו חמישה שלבים: 1. דברי אמורא, 2. שאלת הגמרא, 3. תשובת הגמרא, 4. קושיה מהמשנה, 5. תשובתה הסופית של הגמרא. פירוש זה לתלמוד בעייתי, שכן בעצם התלמוד חוזר על שאלתו הראשונה: שאלות 2 ו- 4 זהות, והתשובות להן זהות. אפשטיין עסק ארוכות בשאלה ופירש שבראשונה גרס התלמוד "מלא לוגמיו" ופירש זאת "מלא לוגמו", ובשלב האחרון תוקן הנוסח ל"כמלא לוגמיו". ייתכן שאכן אלו שלבי הסוגיה, ברם אין צורך לומר שאלו שינויי נוסח, אלא שינויים במשמעות המונח.

15 לבעל הלכות גדולות ולשאילתות דרב אחאי גאון היה כנראה נוסח אחר ושונה בגמרא, ושם הייתה המסקנה שמותר לשתות עד מלוא לוגמיו ממש. בתלמוד הבבלי שם נוסף: "בית שמאי אומרים רביעית ובית הלל אומרים מלא לוגמיו, רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר כמלא לוגמיו, רבי יהודה בן בתירא אומר כדי גמיעה". בירושלמי שם הברייתא כנראה קטועה: "תני משם בית שמי מלוא לוגמיו ברביעית כרביעית". ברייתא זו מלמדת כי אכן האבחנה שבין "מלוא לוגמיו" לבין "כמלוא לוגמיו" היא מקורית. הבעיה היא שוב שמדובר בחילופי נוסח עדינים, וספק אם ניתן לסמוך על הנוסח שלפנינו.

16 מסקנה נוספת העולה מהברייתא היא שמשנתנו כדברי בית הלל, או כדברי רבי יהודה בשם רבי אליעזר, ובית שמאי אומרים עד "כרביעית". לעיל ראינו כי בתוספתא משובץ המשפט "כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית". כאמור, ליברמן פקפק אם המשפט חל על דיני צום, ברם אם הוא רלוונטי למסכת יומא ייתכן שהוא משקף דעה נוספת, הגיונית כשלעצמה. אמנם בית שמאי הם האומרים ש"חמץ ככותבת", מכאן לכאורה כי גם הם יסכימו שאכילת יום הכיפורים צריכה להיות לפחות ככותבת. ברם, גם הם מסכימים ששאור בכזית, וייתכן שהם דורשים חמץ בככותבת רק משום שהחמץ אינו איסור נקי; חלק מהאוכל חמצי וחלק אינו מוחמץ, וכדי שיהיה "כזית" שאור יש צורך בחמץ ככותבת. ויכוח דומה קיים גם לגבי שיעור הוצאה של יין וחלב בשבת.

17 ראינו כי חלק מהחכמים בוחרים בשיעורים מוחלטים – כזית, ככותבת וכביצה, וחלק נותנים מידה אישית – כדי גמיעה או כמלוא לוגמיו. התלמודים היו ערים לאבחנה זו אך הציגו את הדבר כשאלה, מדוע אין משנתנו נמנית עם קולי בית שמאי. התשובה היא שייתכן שבית שמאי יחמירו אם מדובר באדם ענק. הירושלמי מביא כדוגמה את בן אבטיח הכוהן הגדול החצי דמיוני, שקמץ בקומצו ארבעה קבין 6 ליטר בערך. הבבלי, הנוטה לגוזמה רבה יותר, מביא את עוג מלך הבשן כדוגמה. כך או כך, אין זו שאלה של החמרה או הקלה אלא של תפיסה האם נוקבים במידות אישיות או מוחלטות.

18 "רביעית" היא רביעית הלוג. בסאה שישה קבין, בקב ארבעה לוגין 24 לוג בסאה ובלוג ארבע רביעיות 96 רביעיות בסאה או שש ביצים 144 ביצים בסאה. נפח הסאה שנוי במחלוקת, ואנו נוקטים בסאה שמידתה 10 ליטר בערך, קצת יותר מהמודיה הרומית שמידתה כ- 9 ליטר. אם כן, רביעית היא 0.1 ליטר; מלוא לוגמיו של אדם נחשב כיום כ- 0.06 ליטר, וזו מידה ממוצעת. לפי חשבון זה אכן בית שמאי מקלים. ברם, המשפט "מלוא לוגמיו ברביעית" אינו ברור. ייתכן שהכוונה היא ש"מלוא לוגמיו" מפסיק להיות מידה אישית והופך להיות מידה קבועה, כמו "אמה". המונח "אמה" בראשיתו נקבע לפי אמת אדם, ברם, בהמשך נקבעה לכך מידה קבועה השונה מעם לעם, 60-30 ס"מ, ובכל תרבות מידה שונה מעט למונח זה.

19 פרשנים מאוחרים קבעו ש"כזית" הוא חצי ביצה, ובספרות הפרשנית, כולל הדורות האחרונים, נעשו ניסיונות שונים לתרגם את המידות הקדומות לשפת הנומרולוגיה של זמנם. אחת ההנחות היא שמאז ימי קדם "השתנו המידות" והזית הקדום היה גדול מהזית בן ימינו. לא ניכנס כאן לדיון ונסתפק בדברי רב שרירא גאון, מאבות ההלכה הנוהגת בתפוצות ישראל: "וששאלתם לפרש לכם משקל כזית... הוו יודעים שאין לאלו שעורים במשקל כסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עיקר. ואילו בקשו לתת שעור מן המשקל לדינרים היו עושין כן. אלא שנתנו שעור בביצים ופירות שמצוים תמיד ואין לחוש שנשתנו... אלא הכל לפי דעתו של רואה... לא גדול ולא קטן אלא בינוני וגם היא לפי דעת הרואה". אם כן, העמעום של השיעורים הקדומים הוא חלק מובנה משיטת הפסיקה הקדומה. מן הראוי להעיר עוד כי בדיקות ארכיו-בוטניות של גרעיני זיתים ששרדו באתרים ארכאולוגיים מוכיחות כי אין כל בסיס לטענה שהפֵרות היו בעבר גדולים משל ימינו.

20 חייב – מי שאוכל או שותה כמות מינימלית זו חייב כרת.

21 כל האוכלים מצטרפין ככותיבית – אוכלים שונים נחשבים למאכל אחד, כל המשקים מיצטרפין כמלוא לוגמיו – מצטרפים למידה של כמלוא לוגמיו. בהקשר זה האות כ"ף מבטאת את הדמיון – "כמו" כותבת. אם חיוב הכרת הוא למי ששתה "כמלוא לוגמיו" צריך היה לכתוב "ככמלוא לוגמיו", ברם הכ"ף הכפולה בעייתית ולכן הושמטה כ"ף אחת, ויש הגורסים "למלוא לוגמיו".

22 האוכל והשותה אינן מיצטרפים – לכלל ככותבת. אכילה ושתייה נחשבות הגדרות הלכתיות נפרדות לגמרי. יש מהמפרשים שהדגישו שאינם מצטרפים משום ששיעורם שונה, ברם דומה שלא זה העיקר. אכילה ושתייה בכמות מועטת עונים על צורכי גוף שונים, שכן עינוי הרעב אי האכילה ועינוי הצמא הם תחושות שונות. מבחינתו של הגוף הוא קיבל חצי כמות של אוכל מינימלי וחצי כמות של משקה מינימלי, ואין בכך שבירת העינוי או סיפוקו.